​

​

הרעב הרגשי הוא תחושה  של רעב תמידי שאינו יודע שובע, בור ללא תחתית.

הוא יכול לתקוף ללא הכנה מוקדמת או להגיע בימים קבועים או שעות קבועות. הוא משרה תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה. הוא אוהב בעיקר פחמימות ומתוקים.

הרעב הרגשי הוא לא רעב. הרעב הרגשי הוא קצה הקרחון. 

​

הרעב הרגשי הוא רגש או קול שיושב בתת-מודע שלנו ודורש התייחסות.

בדרך כלל, מדובר ברגש לא נעים, כמו שעמום, ריקנות, בדידות, עייפות.

רגש לא נעים יוצר תחושה לא נעימה בגוף. לחץ גורם לכיווץ שרירים, עצבות גורמת לתחושה של קור, כשכועסים אומרים "עלה לי הדם לראש" כי מרגישים לחץ בראש.

כשאין מודעות לרגשות ולתחושות שהם מעוררים בגוף, מפרשים את התחושה הלא נעימה כרעב, חשק למשהו מתוק או פחמימה כמו מאפה / פסטה / תפוחי אדמה.

​

למה דווקא פחמימה?

כי פחמימה מעלה את רמות הסוכר בדם. 

כשרמת הסוכר בדם עולה, עולה מצטבר במוח חומר ששמו סרוטונין.

הסרוטונין משרה הרגשה של אופוריה ושלווה וההרגשה הלא נעימה "נעלמת". 

אך כמו בהתמכרויות אחרות, העונג הוא רגעי, חולף מהר וכרוך בהרבה סבל.

רמות הסוכר בדם יורדות תוך 30-90 דקות וכך גם רמות הסרוטונין המוח.

ההרגשה הלא נעימה חוזרת להציק.

כך נכנסים למעגל סגור של אכילה מיותרת שנדמה שאינה ניתנת לשליטה.

​

אז מה עושים?

מפסיקים לברוח ולהתעלם מהרגשות הלא נעימים ובוחרים להקשיב להם.

לומדים להבחין בין רעב פזיולוגי לרעב רגשי.

מחדשים את הקשר עם מנגנון הרעב והשובע שממוקם בבטן העליונה, בקיבה.

מזהים את הרעב הרגשי שמורגש יותר באזור הראש הצוואר והפה.

מפסיקים לברוח מהרגשות ובוחרים להתמודד אתם, גם אם הם לא נעימים.

מודעות לרעב רגשי מפחיתה את האכילה הרגשית ואת תחושת חוסר האונים המלווה אותה.